חמוסים, מידע בסיסי למגדל המתחיל

חמוס הוא טורף ממחלקת היונקים (בדיוק כמו החתול) הנמנה על משפחת הסמורים. בתחילת הדרך בוית החמוס ע"י האדם לצייד ארנבים ומכרסמים וליצור פרוות אולם עם השנים הפך החמוס לחיית מחמד פופולרית ובתוך כך נכחדה אוכלוסיית החמוסים בטבע כמעט לחלוטין (למעט מין אחד נדיר בארה"ב). כיאה לבן למשפחת הסמורים (סמור, בואש, גירית, מינק, הלוטרה, דלק וכו') החמוס מאופיין בריח גוף יחודי, חזק וחריף, מקור הריח הוא שתי בלוטות ריח משני צידי פי הטבעת (הנקראים גם "שקים אנאליים") ומספר לא מבוטל של בלוטות נוספות, קטנות יותר, ע"פ הגוף. תוחלת החיים הממוצעת של חמוס היא 5-8 שנים אך יש בנמצא גם חמוסים בני עשר שנים ומעלה.

כחיית מחמד, חמוסים נוחים מאד לגידול, ובשל אופיים השקט והנוח ולאור העובדה כי החמוס, כמו החתול, הוא חיה נקייה המקפידה על הגיינה אישית גבוהה ועל עשיית צרכים בארגז, הפכו אט אט לחיית המחמד השלישית בסדר הגידול בארה"ב (מייד לאחר הכלב והחתול). החמוס הוא בעל חיים סקרן וחביב, אינו תוקפן ותזונתו פשוטה וקלה לישום כמו התחזוקה הרפואית השוטפת שלו. החמוס הוא אמן הבריחות, הוא יצא בנקל מכל כלוב שאינו "ממוגן חמוסים", ידחק לכל פתח או מחילה גם אם לא יוכל לצאת ממנה לאחר מכן, ניתן לטייל עם חמוסים ברתמה ורצועה, לשחררם בבית (לאחר "מיגון" הבית והפיכתו לבטוח לחמוסים) ולהפגישם עם בעלי חיים אחרים.

סביבת המחייה של החמוס, בין אם היא כלוב בלבד או כלוב בשילוב שוטטות בבית, חייבת להיות בטוחה ומוגנת לחמוסים. חמוסים נוהגים לכרסם ולבלוע ספוגים, חלקי נעליים, שנצים של שטיחים, גומיות, חלקי מוצצים, חלקי צעצועים מפלסטיק ועוד, כל אלו עלולים לגרום לחסימת מעיים ולסכנת חיים. בה בעת יש לחסום פתחים אליהם עלול החמוס להשתחל ולמצוא את דרכו אל מחוץ לבית או אל חלקו האחורי של תנור המטבח הלוהט. הכלוב עצמו אמור להיות גדול ומרווח דיו כדי להכיל איזור לינה, שעשועים, אוכל וצרכים ולכן כלוב של 80-100 ס"מ X 60-80 ס"מ ובגובה של 50-60 ס"מ יהוה בית אידיאלי לחמוס ולעיתים לזוג חמוסים. את הכלוב ניתן לחלק לקומות משחק, להוסיף ערסל, מגלשה בין הקומות ואיזור שינה דמוי מחילה (עציץ או צינור פלסטיק בעל קוטר עבה), כיד הדמיון הטובה עליכם, אם הקפדתם על צעצועים בטוחים (לא מגומי) ועל כלוב "חסין בריחות" יצרתם סביבת מחיה ראויה לחמוס לפרק הזמן בו הוא נמצא ללא השגחה.

כפי שנכתב בתחילה חמוסים הם טורפים אובליגטוריים ממשפחת היונקים, ומכאן שמזונם מתבסס על חלבון מן החי (30-35%) ושומן מן החי (15-20%), מערכת העיכול של החמוס איננה יכולה לעכל פחמימות מורכבות וסיבים ארוכים ולכן כמותם במנה תפחת מ- 4%. במדינות אירופה ובארה"ב ניתן לרכוש מזונות מיוחדים המותאמים לחמוסים אולם אלה אינם מיובאים לארץ, לכן בלית ברירה ניתן להאכיל את החמוס במזון חתולים יבש איכותי (!!!).

טיפולים מונעים

טיפול נגד טפילי מעיים (תילוע)

טפילי מעיים בחמוסים אינם נפוצים בהשוואה לכלב או לחתול ולכן הטיפול כנגדם יהיה עם כניסת החמוס לבית לראשונה ולאחר מכן על פי אינדיקציה קלינית (המצאות תולעים בצואה או שלשולים תכופים) ע"י רופא וטרינר בלבד.

טיפול נגד טפילים חיצוניים

חמוסים, כמו חתולים וכלבים, סובלים מנגיעות בפרעושים ולכן יש לטפל כנגד פרעושים בקביעות בתכשירים בהמלצת רופא וטרינר בלבד. שימו לב, פרעושים עלולים להכיל את שלב הביניים של טפילי מעיים ובכך להדביק את החמוס.

כלבת

כלבת היא מחלה ויראלית העלולה לעבור בנקל מבעל חיים חולה לאדם ולגרום למותו. החוק בישראל איננו מחייב לחסן חמוסים כנגד מחלת הכלבת אולם על מנת להבטיח את שלומם של בני הבית ו"לישון בשקט" בלילה יש לחסן את החמוס כנגד מחלת הכלבת מדי שנה.

פרוו וכלבלבת

החמוס, כחלק ממשפחת הכלביים, רגיש לוירוסי הפרוו (Parvovirus) והכלבלבת (Canine DistemperVirus) וירוסים אלימים ומסוכנים אלה מדבקים מאד, פוגעים אנושות בתאים בעלי קצב חלוקה מהיר (תאי מערכת העיכול, תאי מח העצם, וכו') וגורמים לשילשולים דמיים-ריריים חריפים, התייבשות, אנמיה, ירידה בכמות כדוריות הדם הלבנות, פגיעה במערכת העצבים (רק בכלבלבת) ועוד. החיסונים היחידים המתאימים לשימוש כנגד המחלות הללו בחמוסים הם חיסונים המיועדים גורי כלבים ומכילים תרכיב כנגד פרוו וכלבלבת בלבד (Puppy DP). בגיל שלושה חודשים יש לחסן את החמוס חיסון ראשון ושלושה שבועות לאחר מכן בחיסון שני, יש להקפיד על חיסון שנתי כנגד המחלות הנ"ל.

עיקור וסירוס

חובה לעקר נקבה שאינה מיועדת להרבעה !

הסיבות לעיקור וסירוס חמוסים זהות לסיבות לביצוע טיפולים אלה בכלבים ובחתולים (ראו מאמר באתר), בנוסף, הורמון האסטרוגן המופרש מהשחלות בנקבות גורם לדיכוי פעולת יצור כדוריות הדם האדומות במח העצם, לאנמיה חריפה ולרוב גם למוות, לכן יש לעקר כל נקבת חמוס שאיננה מיועדת לרבייה. סירוס זכר החמוס יקטין מעט את הריח האופייני המופרש ממנו וימנע התנהגויות זכריות כמו סימון אזור המחייה בריח חריף מאד ומריבות עם זכרים אחרים. את עיקור הנקבה יש לבצע כבר בגיל 6-8 חודשים (לפני יחום ראשון) בעוד שאת הסירוס ניתן לדחות לגיל מבוגר יותר (שנה).

שימו לב, אין בכוונת המאמר או כותבו להחליף חוות דעת מקצועית של וטרינר זה או אחר, במידה ולא הבנתם בדיוק את הכתוב במאמר פנו לייעוץ (לרופא הווטרינר המטפל או אלינו).

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגרי מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבמאמר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול במאמר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מד"ר שלי עינב.